נוטריון הוא עורך דין המוסמך, בהתאם לחוק, לאמת, לאשר, להעיד ולערוך מסמכים משפטיים. חתימתו של הנוטריון, במקרים המוסדרים בחוק, נחשבת בעיני בית המשפט כאישור למקוריותו של המסמך, לזהותו של החותם עליו או לעובדה כי המסמך נחתם מרצונו הטוב והחופשי של החותם. מסמכי הנוטריון מיועדים לשמש כראיה בבתי משפט או בפני רשויות אחרות, וזאת הן בארץ והן מחוץ לה.

עיסוקו של הנוטריון במדינת ישראל מוסדר בחוק הנוטריונים, התשל”ו-1976. במדינות שונות ניתן להבחין בין משרות נוטריוניות שונות, ובמיוחד בין משרתו של “הנוטריון הציבורי” ובין נוטריונים פרטיים. הבחנה זו הייתה תקפה בישראל עד לקבלת חוק הנוטריונים, והיא אינה תקפה כיום.

מבחינה היסטורית משרת הנוטריון היא מוסד עתיק יומין, שמקורותיה ברומא העתיקה. שיטות המשפט הקונטיננטלי הכירו משרה זו, בעוד שבשיטות המשפט המקובל היה המוסד בעל תוכן שונה. המשפט העות’מאני ששרר בארץ ישראל עד כניסת המנדט הבריטי הכיר את משרת הנוטריון, ואף הסדיר אותה בחוק הנוטריוני העות’מאני משנת 1913. הבריטים פיצלו משרה זו לשתי משרות – משרת “הנוטריון הציבורי” שעיסוקו באישור מסמכים לצורך שימוש בארץ פנימה, ומשרת “הנוטריון למסמכים יוצאי חוץ” שערך מסמכים לצורך שימוש במדינות חוץ. “הנוטריון הציבורי” היה עובד מדינה, ואילו “הנוטריון למסמכים יוצאי חוץ” היה עורך דין פרטי שהוסמך לכך.

בשנת 1976 התקבל חוק הנוטריונים אשר ביטל כפילות זו, ואיחד את המשרות למשרה אחת שבה יכול לשמש כל עורך דין בעל כשירות שיאושר לכך על ידי ועדה של משרד המשפטים.

על מנת לאמת את המסמך הנוטריוני שנחתם בארץ, בעת השימוש בו בחוץ לארץ, התפתח מוסד ה”אפוסטיל“. על פי אמנה בינלאומית שנחתמה בהאג בשנת 1961 ואשר מדינת ישראל היא צד לה, ולפי תקנות לביצוע האמנה שנחקקו בישראל בשנת 1993, יכול עובד ציבור ישראלי לאשר כי מסמך נוטריוני מסוים נחתם על ידי נוטריון ישראלי מוסמך. אישור זה דרוש לשם אימות העובדה כי החתום על המסמך כנוטריון הוא אכן נוטריון המוסמך לחתום על המסמך המוצג בחוץ לארץ. אפוסטיל מסוג זה תקף בכל מדינה החתומה על האמנה. על האמנה חתומות רוב מדינות אירופה וארצות הברית וכן מדינות רבות באסיה, באפריקה ובאוקיאניה.

מיהו נוטריון